בואו נדבר על ריצוי

מילה שהפכה למילה שלילית...?

המחשבה -

"אני לא צריך לרצות".... מתסכלת אותנו?

בואו נעשה קצת "קייטי ביירון" על עליה.

אז

"אני לא צריך לרצות"...

האם זאת אמת?

בוא נטיל ספק.. האומנם?

אולי באמת היה עדיף לא לרצות. אבל במציאות כולנו מרצים אחרים ואחרים מרצים אותנו.

הילד ששומר על אחותו במקום לשחק במחשב, זה ריצוי.

האמא שמסיעה למסיבה ומוותרת על פעילות שלה, ריצוי.

בן זוג שמוותר על מסעדה שהוא אוהב כי אשתו צמחונית, ריצוי.

מישהו שמוותר לנו על תור בסופר, ריצוי.

איך אני מרגיש/ה כשאני מרצה?

נעים לי? אני נהנה לוותר? אני נהנה שזה טוב לאחרים? זה נותן לי סיפוק? זה אומר משהו על איזה אדם אני?  אולי אני מרגיש חלש ומנוצל ופגיע וחסר עמוד שדרה?

ואיך אני ארגיש בלי המחשבה ש"אני לא צריך לרצות?"

- האם הוקל לי.. אני יכול לעשות מה שאני מרגיש בלי לחשוב על זה כריצוי. אם בא לי אני עושה ואם לא אז לא.. בלי להתחשב במונח ריצוי. בלי לחשבן מה האחר מרוויח מזה אלא רק אם זה עושה לי טוב.

ויש את ההיפוכים -

- אני כן צריך לרצות. כי מה זה עושה לי?

- אני צריך לרצות את עצמי.  ברור לא?

- צריכים לרצות אותי.. גם זה קורה וזה עוזר לי.

אז כשחושבים על זה, אפשר לשים את הריצוי על סקאלה.

בין אנוכיות מוחלטת (ילדים בני 0 עד 3) לבין ביטול עצמי מוחלט של הרצונות שלי.

רובינו נמצאים איפשהו באמצע כי ריצוי זה חלק בלתי נפרד ממערכות יחסים בין הורים לילדים, בני זוג, בעבודה ואפילו סתם במפגש ארעי...

וצריך להבין מה ריצוי עושה לנו. בין אם אנחנו המרצים לבין שמרצים אותנו. כמה זה באמת פוגע בנו, מה המחיר שאנחנו משלמים.

אולי דווקא אנחנו מוצאים בזה תועלת ורווח להמשך.

ריצוי היא לא מילה גסה ולא גנאי. היא כמו כל דבר במערכת יחסים שצריך להתאים את המינון שלו לנפשות הפועלות.

התחברתם? צרו קשר - 050-8615565.
ניתן להשאיר הודעת ווטסאפ לתאום שיחה טלפונית ללא עלות על הסוגיות בזוגיות שלכם ועל שאלת הריצוי.
נצח בן חור - מבט לזוגיות - ייעוץ זוגי