סיפור קליל.
בכל פעם שאנחנו יוצאים לחופשה, כשאני מגיעה לחדר אני מיד פורקת את המזוודה ושמה את הכל בארונות ובמגירות. בעלי צוחק ואומר שאני עושה nesting (יענו, בונה את הקן שלי).
זה לא מפריע לו אז זה לא עניין בינינו.
אבל חקרתי קצת את העיניין הזה עם עצמי והבנתי שהפעולה הזו של "ביות" או התבייתות", עונה לי על צורך של ביטחון במקום זר.
כשניסיתי לא לעשות את זה, חשתי חסרת שקט ומנוחה. "לפרוק את המזוודה" היה כל הזמן במחשבה שלי.
ואז יצאתי לחופשה רק עם הבנות שלי שהן בנות 7-8. כשהגענו לחדר ראיתי כי הן מיד פורקות את התיקים שלהם ומסדרות הכל בארון ובשידה שליד המיטה שלהן.
ואז הבנתי שהטמעתי בהן הרגל, שככה עושים. והן כנראה ימשיכו לעשות זאת גם בחייהן הבוגרים בלי להבין בכלל למה.
ואצלן זה לא קשור לשום תחושה של ביטחון, אלה סתם הרגל שרכשו מצפיה בי.
ולמה זה חשוב?
כשהרגל יושב על צורך – גם אם הוא מפריע לך או לבן הזוג שלך, יהיה קשה מאוד לשנות אותו.
ניסיון לשנות אותו עלול לגרום למצוקה אמיתית.
במקרה כזה חשוב להבין מה הצורך שעליו ההרגל עונה ומשם להתחיל. וזה לא תמיד פשוט.
כשהרגל הוא סתם הרגל, כי ככה חונכנו, הורגלנו. הרבה יותר קל ופשוט לוותר עליו אם הוא מפריע.