הסיטואציה - לרוני יש מפגש לסופ"ש עם חברים ותיקים. הוא מזמין את זוגתו מירית להצטרף... איזה יופי.
ביום חמישי ביום הנסיעה, מירית עם כאבי גרון וקצת חום...
מירית, מבחינתה, עדיף לה להשאר בבית ושרוני יסע. כי אם ישאר איתה יהיו לה רגשות אשמה שבגללה הפסיד את המפגש.
רוני מבחינתו, יהיה עם רגשות אשמה אם ישאיר את מירית חולה לבד בבית..
אז מירית מחליטה לנסוע כדי שרוני לא יפסיד.
יש כאן ריצוי...
ורוני מרגיש רגשות אשמה שבגללו מירית באה חולה... וכך ירגיש לאורך כל הסופ"ש.
מירית סתם תרגיש רע להיות חולה ולטייל, במקום לנוח עם מרק ותה במיטה.
מורכב נכון?
מה הייתם אתם עושים בזוגיות שלכם בסיטואציה כזו?
מה שתבחרו לעשות, זו התשובה הנכונה עבורכם. כי ככה אתם מתנהלים כזוג.
אבל, אם ככה אתם מתנהלים, אז למה רגשות האשמה???
הרי אם רוני היה יוצא לטיול לבד, בידיעה שאיפשר למירית 3 ימים של החלמה..
או אם היה נשאר איתה מבחירה שלו ומירית היתה יודעת שזה בסדר, יהיו עוד מפגשים, לא יקרה כלום אם יעדר מאחד....אז כל התמונה היתה נראת אחרת.
רגשות אשמה זו תכונה שהתפתחה אצלינו עם השנים בדרך כלל ב"אדיבותה" של הסביבה שלנו ומאורעות החיים שלנו (לתינוקות וילדים אין רגשות אשמה שקמים אליהם 5 פעמים בלילה).
אפשר, אבל קשה וארוך, לעשות תהליכים כדי להיפטר מהם..
אני מצאתי שיותר נוח לטפל בהם לפי אותו מקרה שקורה כרגע במציאות...
-עכשיו צריך לנסוע.
-עכשיו מירית חולה.
מה אנחנו מחליטים יחד לעשות?
מה מיטבי לשנינו?
וכל החלטה שתתקבל תהיה טובה לנו רק ללא רגשות האשמה.
כל אירוע/ מקרה - פותרים לגופו.
מבטאים את התחושה של רגשות האשמה בזה שאני נוסע/ שבגללי אתה לא נוסע.. מוצאים גם נימוקים ללמה שזה בסדר שתיסע/ זה בסדר שלא אסע.
ואז מחלטים יחד, רק ללא רגשות האשמה. (או לפחות לצמצם אותם).